בעומק

סוד השירה הוא שאי אפשר להגיע לעמקה. השירה היא היא העומק, התוך היא המעוררת.
קמים המתעוררים ויורדים מטה לתוך התוך – בעומק מסתכלים – ולא רואים. ותרים אז בידיים ובראש. כי בעומק אין תמונה לראות יש רק צורות למשש ולהרגיש. להרגיש את עצמותו של המשורר
כי בעומק של התוך, נוצץ היופי שלך (להלן: היופי) וזוהרו אצילי, מבהיק. אמיתי.
באמת לא חזינו כלום ולא יכולנו לעולם לראות דבר. כי הכל – היופי – מבהיק ומסנוור עד שלראות אי אפשר. והכל הזה גם טובל בזהרו את הגברים המתבוננים בו. ונדמה אז כי למרות שירדנו לתוך התוך, העפלנו כל אותו זמן לפסגה ובהגיע למרום נראים המשוררים שטופים בזיו זהב של שמש ומתהלכים בו. הכל הוא אז גוון וצבע. הכל יופי עד עמקם של המעמקים. וגוף הנצפה שלך (להלן : הדברים) והנשמה הצופה של המשורר אינם עוד שני דברים נפרדים זה מזה. המשורר מתבונן עכשיו בגוף כמו בעצמו ואת היופי הוא חוזה בתוך עצמו, בתוך תוכו השירה
היופי מביא את המשורר לידי התפעלות וההתפעלות מביאה לידי הרחבת האישונים והפרת המידה עד שהתמונה הופכת יפה יותר משהיא. אך כשהוא מסלק מעליו את התמונה, כל כמה שהיא יפה וחוזר ומתעסק בתוך עצמו הוא, בלי חוש כל פירוד, אז הוא גם ה כ ל גם מאוחד עם זאת שבאה אליו בחשאי. והוא אחד איתה עד כמה שהוא רוצה ויכול. ויכול רק אז להתעמק בתוכו ובמקום לחזות אחרים, ייעשה הוא עצמו עניין לאחרים להסתכל בו כשהוא מזהיר בזיו מחשבות
דעי : המשורר יכול להתאחד עם היופי בלי לראות אותו. אם הוא מתבונן בו כדבר אחר, נפרד ממנו, הרי שאינו מאוחד איתו, ואם כבר התאחד איתו הרי שפשוט הוא כלול בו. כי אין לו יד בזה ואפילו לא שליטה בעין. בהתחלה היופי אינו אפילו בשדה הראיה שלו. עין רגילה כלל לא יכולה להסתכל בך ולתפוס את האמת שלך. שמש צהריים לוהטת נראית עכשיו שלמה ובהירה רק לעין של משורר. רק שירה יכולה לתפוס בזמן את הזוהר עצמו, משתקף, כמו שאת