הכרה

של היחיד ברגש החיים. של הגבר ממש, זה הנולד ובכל רגע עומד להסתלק, זה שישן גם בהקיץ ומתעורר בכאב. זה שרואים ושומעים אותו, זה שמעז עכשיו, בתקופת השלטון של הרשת והמדע, להיקרא משורר. זה שלא יודע אלא חש.
המשורר חש במקום שאינו מקום והוא כל מקום
ובזמן שאינו מסוים אלא מתהווה בהתמדה
זו תחושה שהיא מתמידה שהיא בעצמה שאיפה מתמידה אל עצם עצמה
זו תחושה – ר ג ש ה ח י י ם – שאי אפשר לגעת בה ואי אפשר לראות אותה אבל היא מוחשית כמו כל איבר בגוף, כמו יד או רגל, כמו מוח או פה. והיא כואבת כמו שהיד או הרגל כואבות. תחושה זו היא בפנים ומבפנים, סמויה מעין, היא איבר ממשי, זקוק למזון הדם וכואב מחוסר תאי אמונה אדומים בחומר הלבן של המוח.
זו תחושה של מאמץ עילאי, לא פוסק, לא להסתלק מן החיים. לחיות במסכת העובדות

המשורר מקשיב לדופק לבו ומאזין לרטט כל נימי נפשו הצמאים לחיים. הוא רוצה למצוץ את לשד הרגע – את עצם המהות – בטרם יחלוף ויעבור. והוא מוצץ !

והוא מנותח והוא המנתח. את עצמו על כאבו. והוא המבליג במילים. מפליג בשורת הרהורים מעציבים. פושט את נפשו ומציגה עירומה. המשורר עומד על פני תהום ותולש את שערותיו. אחרי זה הוא לוקח שערה אחת, מותח אותה בין רגש החיים ה א י נ ס ו פ י לבין המציאות הפיזית ה ס ו פ י ת, נעמד עליה ומכריז (בפתח המושב הראשון של האסיפה הלאומית של תנועת השירה) שזו דרכו ואין בלתה. דרך המלחמה
יש לקבל את המלחמה הזאת כמו שהיא ולחיות בה.
עכשיו הוא אומר : הייאוש עצמו ישמש יסוד לחיים בריאים. לפעולה נמרצת. להכרעה יפה. מוסרית. לחיי היגיון … (מה שזה לא אומר)

ועכשיו הוא אומר : לשחרר את השירה על חוט השערה. לשחרר את האורגניזם. לשחרר את הדמיון מהשכל. לשחרר ולהילחם ב י י א ו ש
עכשיו לילה. עכשיו מלחמה עד עלות השחר. ובוקר כבר.
ונשאר רק פ צ ע במסתורי האורגניזם
רק רוחות שוברות שרב לתוך חלל הדעת בהיסח
מתגנבות. בחיי איזו חגיגה נפלאה זאת !
איזו תסיסה ואי מנוחה תמידית
איזו מנת יתר של הכרה !
פצע מרהיב שרק מלבה מין תשוקה מודלקת לאחוז בך – ל ח י ו ת – באותה מתיחות מתמתחת של מציאות דוהרת מולך בפול גז 171251 קמ"ש

כי ככל שהפצע נגוע מילולית, גבר הולך לאיבוד בחיי הממשות, בחיים המתפרקים
ההכרה אז עושה שריר.
כי ככל שהפצע נגוע מילולית, כתר מלוכה לה לשירה.