שיר בסוף

לֹא יְדוּעִים הֵם הַמֶּרְחָבִים.
שֶׁהִיא מְשׁוֹטֶטֶת לָהּ.
אֵינְסוֹפִיִּים 
וּמִשְׂתָּרְעִים עַד קְצֵה גְּבוּל.
הִיא הָאַהֲבָה. מִשְׁתָּאִים בִּפְנֵי יָפְיָהּ.
מַמְשִׁיכִים לִבְהוֹת בָּהּ.
כָּל כָּךְ סוֹפִית.
וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בַּדָּם. בְּחַיִּים פְּנִימִיִּים.

רַק נַבִּיט סְבִיבֵנוּ
וְהִיא בְּדָמֵנוּ

מֶרְחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ, הַמֶּזֶג שְׁרָבִי שָׁם
וְנִצְחִי. הַחַיִּים. וְזֶה מְהַבְהֵבִים
וְכַמָּה שֶׁאֶפְשָׁר פְּנִימָה זֶה מִצְטוֹפֵף. מַכְתִּיב

חַיִּים שֶׁל פְּעֻלָּה
וְאֵין פְּעֻלָּה וְשֶׁל הַכָּרָה
וְאֵין הַכָּרָה וְשֶׁל אַהֲבָה
אַיֵּה אַהֲבָה

אֲנִי מִצְטוֹפֵף, אֲנִי מִתְבּוֹדֵד
בְּרֶגַע אֲנִי מְהַבְהֵב,  בַּנֶּצַח אֲנִי מְהַבְהֵב
בְּמֶרְחֲבֵי הַפְּלִיאָה שֶׁל תֵּל אָבִיב עוֹרִי הַמְּאֹהָב

שִׁירִי בָּלוּי קָרוּעַ
בְּלֹורִיתִי בַּלֵּיל תָּנוּעַ
לְבָבִי עַד דָּם פָּצוּעַ
תַּגִּידִי לִי, כָּל זֶה לָמָּה וּמַדּוּעַ

גֻּלְגָּלְתִּי גּוֹעֶשֶׁת                                    
נַפְשִׁי  כַּיָּם  מִתְרַגֶּשֶׁת
יֵשׁ אַהֲבָה וְהִיא אוֹבֶדֶת
יֵשׁ שִׁירָה וְהִיא צוֹרֶדֶת
וְהַנְּשָׁמָה – בַּשָּׁרָב הַנַּפְשִׁי הַנִּצְחִי – מִקֹּר רוֹעֶדֶת

הָרַעַד הוּא הִבְהוּב הוּא אִתּוּת
הוּא אוֹת אֶל אוֹת
אוֹתִיּוֹת
אוֹתוֹת
אוֹ טוֹ טוֹ