ימים מעונני עצב
ימים מעונני עצב אלו אשר בישראל מכבידים על הנשימה יום יום ושעה שעה, מכריחים לערוך את חשבונו של עולמנו, הקוסמוס של השירה, שעל סך הכל האפל שלו אפשר לעמוד רק פה.
כי יש לומר: השירה אינה קוסמוס, כי אם כאוס
אי הביטחון והחרדה שהם גורם כל כך חשוב בקוסמוס של היצירה, לגבי המציאות ולגבי השליטים במציאות – סכנה גדולה הם. אנחנו מתהלכים על שטח החיים, כמו אדונים, והתהומות שמכריזים עליהם נדמים אינם נוראים כל כך.
פתאום
יש שאחד, משורר, צועק: אני משתגע, יוצא מדעתו. וזה בן אדם, אנחנו יודעים, שלא מחסיר אף ארוחה. וזה הבן אדם שחייו וחידת חייו מחוץ להשגתנו. אנחנו לא מבחינים ולא יודעים את
המחיצה בין הפנים ובין המסווה
התוהו ובוהו מסתתר עמוק עמוק במהותנו ובכל צעד ושעל שלנו אנחנו לא יכולים להשתחרר ממנו. אנחנו משוררים אינדיבידואליסטיים קיצוניים.
אנחנו קיצוני סופה ולא איכפת לנו
ויש שהחרדה תוקפת אותנו ואנחנו אז מתעבים את החיים ואת סודם גם יחד. כי כבר לא ידוע מה מתעלל ומה מטורף. ויש חשק אז. חשק להיפגם וחשק לפגום. להפיל את המחיצה.
אבל המשורר לא יכול לבוא על שכרו, גם בלילות מרותק הוא לגופי יצירתו במין עירנות מיוחדת שמותחת את נימי גופו ומאדימה את לחייו עד זוב דם
ונסיבות זמננו תופסים ומולקים את ראשו השחצני של הלא איכפת וכל התנאים וגורמי הזמן שבהם אנחנו מצובתים, לוחצים אותנו אל הקיר ונועצים בנו את אצבעות החנק שלהם בדרישת תשובה ואיכפת
בשירה שלנו יש חן ורוך, אור ורטט, געגוע ושלמות. בשירה שלנו יש נגיעה בעצם הדבר. שהוא תמיד מתחת או מעל לטווח התדרים הנתפס. ורק כך, פעם אחר פעם, איזה גוש שחור ואפל מן האדמה, אנחנו כורים. לפעמים
חיים אנחנו חיים רגילים ועם זה אנחנו יושבים לפעמים ערב שלם – חיים שלמים – וצובתים ונצבטים במילים. בחוץ – המולה. המון. ואנחנו – צובטים מילים.
אחרת אנחנו לא יכולים. זה המקום שלנו. המילים. וגם אם יגרשו אותנו מפה, לאן נלך אז. אין לאן ללכת. וגם אם אתם מתעלמים ומחרימים ומנדים. אין לאן ללכת. דעו רק זאת : יש לנו פינה אחת. זהו המקום האחרון מעל ומעבר לכל מסכת הנגעים והזדון.
השירה היא הכאוס היא פעימת הלב לקראת הבאות הסתומות, פעימת לב נאמנה של פועלי מילים יומם וליל