המשורר אז לכוד על חוט השערה בין מסכת העובדות העגומות לבין החופש הגדול, המוחלט של החיים הפנימיים
המשורר אז חוזר ומשלח את מילוליו התלולים עד שהשירה נכתבת מ ע צ מ ה מתוך עצירת הנשימה ורתחת רגשותיו. ש ו ב ו ש ו ב הוא נועץ את מבטו בערפילי ההוויה וחוזר על אותו הדבר האחד בלבד א נ י א ו ה ב א ו ת ך

של היחיד ברגש החיים. של הגבר ממש, זה הנולד ובכל רגע עומד להסתלק, זה שישן גם בהקיץ ומתעורר בכאב. זה שרואים ושומעים אותו, זה שמעז עכשיו, בתקופת השלטון של הרשת והמדע, להיקרא משורר. זה שלא יודע אלא חש.
המשורר חש במקום שאינו מקום והוא כל מקום
ובזמן שאינו מסוים אלא מתהווה בהתמדה
זו תחושה שהיא מתמידה שהיא בעצמה שאיפה מתמידה אל עצם עצמה
זו תחושה – ר ג ש ה ח י י ם – שאי אפשר לגעת בה ואי אפשר לראות אותה אבל היא מוחשית כמו כל איבר בגוף, כמו יד או רגל, כמו מוח או פה. והיא כואבת כמו שהיד או הרגל כואבות. תחושה זו היא בפנים ומבפנים, סמויה מעין, היא איבר ממשי, זקוק למזון הדם וכואב מחוסר תאי אמונה אדומים בחומר הלבן של המוח.
זו תחושה של מאמץ עילאי, לא פוסק, לא להסתלק מן החיים. לחיות במסכת העובדות

המשורר מקשיב לדופק לבו ומאזין לרטט כל נימי נפשו הצמאים לחיים. הוא רוצה למצוץ את לשד הרגע – את עצם המהות – בטרם יחלוף ויעבור. והוא מוצץ !

והוא מנותח והוא המנתח. את עצמו על כאבו. והוא המבליג במילים. מפליג בשורת הרהורים מעציבים. פושט את נפשו ומציגה עירומה. המשורר עומד על פני תהום ותולש את שערותיו. אחרי זה הוא לוקח שערה אחת, מותח אותה בין רגש החיים ה א י נ ס ו פ י לבין המציאות הפיזית ה ס ו פ י ת, נעמד עליה ומכריז (בפתח המושב הראשון של האסיפה הלאומית של תנועת השירה) שזו דרכו ואין בלתה. דרך המלחמה
יש לקבל את המלחמה הזאת כמו שהיא ולחיות בה.
עכשיו הוא אומר : הייאוש עצמו ישמש יסוד לחיים בריאים. לפעולה נמרצת. להכרעה יפה. מוסרית. לחיי היגיון … (מה שזה לא אומר)

ועכשיו הוא אומר : לשחרר את השירה על חוט השערה. לשחרר את האורגניזם. לשחרר את הדמיון מהשכל. לשחרר ולהילחם ב י י א ו ש
עכשיו לילה. עכשיו מלחמה עד עלות השחר. ובוקר כבר.
ונשאר רק פ צ ע במסתורי האורגניזם
רק רוחות שוברות שרב לתוך חלל הדעת בהיסח
מתגנבות. בחיי איזו חגיגה נפלאה זאת !
איזו תסיסה ואי מנוחה תמידית
איזו מנת יתר של הכרה !
פצע מרהיב שרק מלבה מין תשוקה מודלקת לאחוז בך – ל ח י ו ת – באותה מתיחות מתמתחת של מציאות דוהרת מולך בפול גז 171251 קמ"ש

כי ככל שהפצע נגוע מילולית, גבר הולך לאיבוד בחיי הממשות, בחיים המתפרקים
ההכרה אז עושה שריר.
כי ככל שהפצע נגוע מילולית, כתר מלוכה לה לשירה.

– אז שירה היא געגועים למה שגורם לה להיות מה שהיא כ י ל י ו ן נ פ ש עד אין סוף
– לא
– השירה היא המדרגה הגבוהה ביותר בהתפתחות ההרגשה הסתומה
– כן
– ברגע שיוצא ה ח ו צ ה הנסתר, השירה מיישרת אותו ומאירה אותו רק כדי לתור פרוע אותו מחדש, כדי לחדור אותו בחזרה פ נ י מ ה
– כלומר ?
– השירה חושפת את הרגש לאור מספיק כדי שיצרוב אבל לא מספיק כדי שיפסיק. השירה היא דחף בהברות באותיות בודדות שדוחף בבת אחת את הרגש החוצה ופנימה
– החוצה ופנימה ?
– כן. שם בדיוק. בין החוץ לפנים.
– יש מקום כזה ?
– החלל הקוסמי שהוא גם הפתח הפיזי בין הפנים לבין החוץ
– ?
– חלל הפה. שם השירה. בהברות הנהגות בשפתיים שהן הפתח של הפתח. ובעיצורים הנוצרים בלשון שהיא כל החלל ומלואו כמעט, שהיא השריר החודר ונחדר דרך השפתיים.
– מנשקות, מנושקות הן הפעולות של הרגש של ההכרה בדרך לאובדן ההכרה. שם השירה באובדן
– ברגע של ההתרגשות ברגע של ההתנשקות, ב ע ר פ ו ל של המפורש, ב ג ו ף המפולש
– רגע לפני שהמילים המאולפות שבות להכרה

הרגש הלוהט שולט בראשית התהוותו על הכל והוא המכריע הראשי בחיים הפנימיים של כל משורר. לא השכל מטביע את חותם האישי כי אם הרגש. הרגשת המשורר היא עולם חייו, עולמים חתומים, נובעים. ואין בידי הגבר המרגיש את התסיסה הנפשית לדעת את סוד / יסוד המהות, שהם הנותנים צורה עולמית לכל אחד ויחיד. עולמות בודדים הם בני אדם, אחד על יד שני מתקיימים, אבל לא נוגעים. נשזרים אחד בשני ומאורגים בקרני אור של מציאות וערגה. של תנועות נפשיות נלכדות ברשת החושים. במתחם הפנימי של המשורר נרשמים רשמים – קווים פיזיים של אור ושל קול ושל צבע בהרמוניה קוסמית – באותות ואותיות. בצורה קבועה ומוצקה, היא תנועת הרגע, בן חלוף מצומצם, הווה מוצפן בהוויה כבירה של התהוות נצחית. אבל הרגש קשור למקורו ולא מתמסר. עוד לא נולד המשורר שיכול להביעו כפי שהוא :
הרגשה חטופה. רגש יתום. זעזוע בודד. חרדה תועה. רושם מחוק. התחשקות מכלה. תסיסה קצת והרבה. סער מתחולל.
כל אלה הד העולם הם ומסתירים בחביונם אור חודר של עולם הגלוי והצפון, של עולם מחכה לתיקון, הוא הביטוי. כי רגש למטה טמון ומלמטה הוא גדל עם הזמן לא עובר. צורב ומהבהב. הוא שולח ידיים ורגליים בתוכנו. לא נח לרגע. לרגש בעצמו יש רגש והוא לא אוהב את ההסתר ולכן בזמנים הוא מתפרץ ומלבה את המילים של הגבר המשורר

גשר אחד לנו בעיר ועליו אנחנו דורכים. לא תמיד. ואולי תמיד לא.
זה פיק ברכיים. זו המעידה. זה רעד ברגליים לפני ההתחלה לפני הסוף אל הסוף
כאב ? לא !
שמחה ? לא !
– ב ד י ד ו ת
יש גשר כזה בעיר.
יש לו שמות רבים, הוא ה כ א ו ס. הוא ה י י א ו ש הגדול וצריך לדרוך עליו. ו ל ע ב ו ר א ו ת ו.
ברגליים לדרוך. אני מרגיש זאת בעשר אצבעותיהן. זו תחושה פיזית. ממש.

ואין לראות. אנחנו תועים בישימון. בודדים וכושלים. ואין לגשת. פשוט לגשת ולהניח יד על כתף ולמשוך בחזקה ולהצמיד גוף שני לאחד. ולהגיד עמדי ! עמדי רגע ! ולהגיד
תהיי עימדי ! עימדי לרגע ! ונגולל יחד (את הכאב, את החדווה) זה קל
הלכה לה.
ובאמת הרי הכל כבר ידוע וגלוי
הכל בדיוק נמרץ ובכל הצ'ק ליסטים של החיים, הכל כל כך מתרוצץ ! הכל זה התקופה
לאלף עזאזל התקופה

כי הבדידות היא מתחת ומלמעלה, היא מלפנים ומאחור, קודם ואח"כ. היא התוהו ובוהו שאנו חוצים. היא מיליונים. צפופים ומצופפים. ואתה. פיק ברכיים. והפיק כשמגיעים

ואתה עושה. אז מה. ואתה רוצה. אז לצעוק – – –

מקור ההתנגדות לשירה – שהיא מפסיקה את המצב הרגיל.
כל שירה מפסיקה את החיים הרגילים, כמו שינה, כדי להקים ולעורר אותנו מחדש. אסונות או המחלה, מקרים נפלאים, נסיעות לאיים, החברה וחיי חברה גם הם מפסיקים את המצב הרגיל. אבל רק השירה מ ש מ ר ת ו מ ש כ י מ ה בבת אחת את הצורך.
כי היא במקומה, כלומר כל הזמן, ב ת ז ו ז ה. כשרואים שירה שלא במקומה, כשהיא עומדת לה כולה נימוקים וחיקורים וארשת פנים רצינית, היא נועדה לשעתה ! ואילו שירת הצורך נועדה בכוונה רק לך ! כל הזמן ובכל זמן !

מי הם המשוררים. אני ואתה ואנשים כמוני וכמוך. רעב והאהבה כבשו את ליבם.
– מה צורך יש לעולם במשוררים
– הם עוזרים לנו לאהוב
– אבל האהבה מתקיימת בעולם גם בלי העזרה של המשוררים
– באמת ?

השירה היא הימור
השירה היא פגימות שהיא השלמות שהיא הפגימות וחוזר בלולאה
היא המדבר האדום

סוד השירה הוא שאי אפשר להגיע לעמקה. השירה היא היא העומק, התוך היא המעוררת.
קמים המתעוררים ויורדים מטה לתוך התוך – בעומק מסתכלים – ולא רואים. ותרים אז בידיים ובראש. כי בעומק אין תמונה לראות יש רק צורות למשש ולהרגיש. להרגיש את עצמותו של המשורר
כי בעומק של התוך, נוצץ היופי שלך (להלן: היופי) וזוהרו אצילי, מבהיק. אמיתי.
באמת לא חזינו כלום ולא יכולנו לעולם לראות דבר. כי הכל – היופי – מבהיק ומסנוור עד שלראות אי אפשר. והכל הזה גם טובל בזהרו את הגברים המתבוננים בו. ונדמה אז כי למרות שירדנו לתוך התוך, העפלנו כל אותו זמן לפסגה ובהגיע למרום נראים המשוררים שטופים בזיו זהב של שמש ומתהלכים בו. הכל הוא אז גוון וצבע. הכל יופי עד עמקם של המעמקים. וגוף הנצפה שלך (להלן : הדברים) והנשמה הצופה של המשורר אינם עוד שני דברים נפרדים זה מזה. המשורר מתבונן עכשיו בגוף כמו בעצמו ואת היופי הוא חוזה בתוך עצמו, בתוך תוכו השירה
היופי מביא את המשורר לידי התפעלות וההתפעלות מביאה לידי הרחבת האישונים והפרת המידה עד שהתמונה הופכת יפה יותר משהיא. אך כשהוא מסלק מעליו את התמונה, כל כמה שהיא יפה וחוזר ומתעסק בתוך עצמו הוא, בלי חוש כל פירוד, אז הוא גם ה כ ל גם מאוחד עם זאת שבאה אליו בחשאי. והוא אחד איתה עד כמה שהוא רוצה ויכול. ויכול רק אז להתעמק בתוכו ובמקום לחזות אחרים, ייעשה הוא עצמו עניין לאחרים להסתכל בו כשהוא מזהיר בזיו מחשבות
דעי : המשורר יכול להתאחד עם היופי בלי לראות אותו. אם הוא מתבונן בו כדבר אחר, נפרד ממנו, הרי שאינו מאוחד איתו, ואם כבר התאחד איתו הרי שפשוט הוא כלול בו. כי אין לו יד בזה ואפילו לא שליטה בעין. בהתחלה היופי אינו אפילו בשדה הראיה שלו. עין רגילה כלל לא יכולה להסתכל בך ולתפוס את האמת שלך. שמש צהריים לוהטת נראית עכשיו שלמה ובהירה רק לעין של משורר. רק שירה יכולה לתפוס בזמן את הזוהר עצמו, משתקף, כמו שאת

הקוסמוס של השירה מתבהר לפניך ושולח לך אור חדש, מחייה, כי אתה מחייה גם אותו
את הקוסמוס הנתון בך. אתה הכל, אתה הגבר, וקרובה מאוד השירה, בך היא, ברצונך.
רצית – ואתה גואל את עצמך, לא רצית –

המילים שלנו ישרות ואמיתיות.
במילים הקטועות אנחנו רגילים להתבטא בשאלות אהבה הכי חיוניות.
אנחנו דורשים י ח ס
גם אם הזמן אינו זמן של שירה עכשיו. השעה היא שעת זעזועים. במציאות זמן של הרס ובניין. במציאות גבר ואישה כל כך טרודים.
ומשורר מוחק וכותב ומוחק. עין לא עוצם ולזמן אחר מתאווה, גם בשעה כזאת של אי סיפוק
פרצופו לא משנה, לא משנה מה.
כי שירה היא צורך נפשי וגמור לגבר
היא ניגשת ישר לשאלות הגדולות, המרעישות את העולם
ואת החיים היא מצד אחר לגמרי, מצד מהופך היא מטהרת
את הרכוש הרב שלנו – סבל ואהבה שופעת טעם מר – היא מטהרת

נסערת רצונות היא נפשו של המשורר. ואת תיקונה היא מבקשת לא רק באישה… לתביעות חזקות יש אמת חזקה. ותשוקה חזקה, בוקעת. לאמת הזו יש צבע ויש בשר וברק עין וצעד נכון. כמו בריקוד. האהבה מוסווה, מוצצת את עצמה, היא רק ריקוד של אהבה.
ולכן בקרוב קלות התנופה של הביטויים ושל שמחה בלב תוחלף בצעדים קשים, נועזים.
בבדידות – סוד גבורתו של המשורר.
עתה נפרץ החדר. רוחות וזוועות הופכות את סדריו. המשורר נקלע אל עולמות תוהו. זרים. והוא מסתכל אז בברק עין לח בשמש נכספה ונחשקה. לא מושגת היא האהובה.
עתה נפרשו השירים ונתכנסו לתערוכה שאין מבקרים בה. אף בין אלה מעטים, מתי מספר הם המסתכלים התמים טובי הלב והטעם, רובם רעי נפש וחכמים להכעיס. הזמנים במציאות שטנית כזאת עלולים רק לדכא ולהכאיב, כזאת תלויים רק בין שמים וארץ, לבדם, השירים. הלוך ושוב יתהלך אז המשורר, לבדו, מאחורי חלונות פתוחים לרווחה
הם פתוחים לרווחה החלונות של המשורר
הרכוש של משורר הוא רב : סבל, עבודה קשה, התלבטויות
צריך שיהיה ברור, מרכז שאלותינו ברגע זה אינן צורות השירה
כי אם :
1. שאלת הקיום האינדיבידואלי של הגבר כמשורר.
2. חיפוש האינטנסיביות של התשוקה ושל הסבל ושל השאיפות הטהורות
וגם : שירה היא עבודת פרך של אהבה

ימים מעונני עצב אלו אשר בישראל מכבידים על הנשימה יום יום ושעה שעה, מכריחים לערוך את חשבונו של עולמנו, הקוסמוס של השירה, שעל סך הכל האפל שלו אפשר לעמוד רק פה.
כי יש לומר: השירה אינה קוסמוס, כי אם כאוס
אי הביטחון והחרדה שהם גורם כל כך חשוב בקוסמוס של היצירה, לגבי המציאות ולגבי השליטים במציאות – סכנה גדולה הם. אנחנו מתהלכים על שטח החיים, כמו אדונים, והתהומות שמכריזים עליהם נדמים אינם נוראים כל כך.
פתאום
יש שאחד, משורר, צועק: אני משתגע, יוצא מדעתו. וזה בן אדם, אנחנו יודעים, שלא מחסיר אף ארוחה. וזה הבן אדם שחייו וחידת חייו מחוץ להשגתנו. אנחנו לא מבחינים ולא יודעים את
המחיצה בין הפנים ובין המסווה
התוהו ובוהו מסתתר עמוק עמוק במהותנו ובכל צעד ושעל שלנו אנחנו לא יכולים להשתחרר ממנו. אנחנו משוררים אינדיבידואליסטיים קיצוניים.
אנחנו קיצוני סופה ולא איכפת לנו
ויש שהחרדה תוקפת אותנו ואנחנו אז מתעבים את החיים ואת סודם גם יחד. כי כבר לא ידוע מה מתעלל ומה מטורף. ויש חשק אז. חשק להיפגם וחשק לפגום. להפיל את המחיצה.
אבל המשורר לא יכול לבוא על שכרו, גם בלילות מרותק הוא לגופי יצירתו במין עירנות מיוחדת שמותחת את נימי גופו ומאדימה את לחייו עד זוב דם
ונסיבות זמננו תופסים ומולקים את ראשו השחצני של הלא איכפת וכל התנאים וגורמי הזמן שבהם אנחנו מצובתים, לוחצים אותנו אל הקיר ונועצים בנו את אצבעות החנק שלהם בדרישת תשובה ואיכפת
בשירה שלנו יש חן ורוך, אור ורטט, געגוע ושלמות. בשירה שלנו יש נגיעה בעצם הדבר. שהוא תמיד מתחת או מעל לטווח התדרים הנתפס. ורק כך, פעם אחר פעם, איזה גוש שחור ואפל מן האדמה, אנחנו כורים. לפעמים
חיים אנחנו חיים רגילים ועם זה אנחנו יושבים לפעמים ערב שלם – חיים שלמים – וצובתים ונצבטים במילים. בחוץ – המולה. המון. ואנחנו – צובטים מילים.

אחרת אנחנו לא יכולים. זה המקום שלנו. המילים. וגם אם יגרשו אותנו מפה, לאן נלך אז. אין לאן ללכת. וגם אם אתם מתעלמים ומחרימים ומנדים. אין לאן ללכת. דעו רק זאת : יש לנו פינה אחת. זהו המקום האחרון מעל ומעבר לכל מסכת הנגעים והזדון.
השירה היא הכאוס היא פעימת הלב לקראת הבאות הסתומות, פעימת לב נאמנה של פועלי מילים יומם וליל