גשר הירקון
גשר אחד לנו בעיר ועליו אנחנו דורכים. לא תמיד. ואולי תמיד לא.
זה פיק ברכיים. זו המעידה. זה רעד ברגליים לפני ההתחלה לפני הסוף אל הסוף
כאב ? לא !
שמחה ? לא !
– ב ד י ד ו ת
יש גשר כזה בעיר.
יש לו שמות רבים, הוא ה כ א ו ס. הוא ה י י א ו ש הגדול וצריך לדרוך עליו. ו ל ע ב ו ר א ו ת ו.
ברגליים לדרוך. אני מרגיש זאת בעשר אצבעותיהן. זו תחושה פיזית. ממש.
ואין לראות. אנחנו תועים בישימון. בודדים וכושלים. ואין לגשת. פשוט לגשת ולהניח יד על כתף ולמשוך בחזקה ולהצמיד גוף שני לאחד. ולהגיד עמדי ! עמדי רגע ! ולהגיד
תהיי עימדי ! עימדי לרגע ! ונגולל יחד (את הכאב, את החדווה) זה קל
הלכה לה.
ובאמת הרי הכל כבר ידוע וגלוי
הכל בדיוק נמרץ ובכל הצ'ק ליסטים של החיים, הכל כל כך מתרוצץ ! הכל זה התקופה
לאלף עזאזל התקופה
כי הבדידות היא מתחת ומלמעלה, היא מלפנים ומאחור, קודם ואח"כ. היא התוהו ובוהו שאנו חוצים. היא מיליונים. צפופים ומצופפים. ואתה. פיק ברכיים. והפיק כשמגיעים
ואתה עושה. אז מה. ואתה רוצה. אז לצעוק – – –