מתפרץ ומלבה

הרגש הלוהט שולט בראשית התהוותו על הכל והוא המכריע הראשי בחיים הפנימיים של כל משורר. לא השכל מטביע את חותם האישי כי אם הרגש. הרגשת המשורר היא עולם חייו, עולמים חתומים, נובעים. ואין בידי הגבר המרגיש את התסיסה הנפשית לדעת את סוד / יסוד המהות, שהם הנותנים צורה עולמית לכל אחד ויחיד. עולמות בודדים הם בני אדם, אחד על יד שני מתקיימים, אבל לא נוגעים. נשזרים אחד בשני ומאורגים בקרני אור של מציאות וערגה. של תנועות נפשיות נלכדות ברשת החושים. במתחם הפנימי של המשורר נרשמים רשמים – קווים פיזיים של אור ושל קול ושל צבע בהרמוניה קוסמית – באותות ואותיות. בצורה קבועה ומוצקה, היא תנועת הרגע, בן חלוף מצומצם, הווה מוצפן בהוויה כבירה של התהוות נצחית. אבל הרגש קשור למקורו ולא מתמסר. עוד לא נולד המשורר שיכול להביעו כפי שהוא :
הרגשה חטופה. רגש יתום. זעזוע בודד. חרדה תועה. רושם מחוק. התחשקות מכלה. תסיסה קצת והרבה. סער מתחולל.
כל אלה הד העולם הם ומסתירים בחביונם אור חודר של עולם הגלוי והצפון, של עולם מחכה לתיקון, הוא הביטוי. כי רגש למטה טמון ומלמטה הוא גדל עם הזמן לא עובר. צורב ומהבהב. הוא שולח ידיים ורגליים בתוכנו. לא נח לרגע. לרגש בעצמו יש רגש והוא לא אוהב את ההסתר ולכן בזמנים הוא מתפרץ ומלבה את המילים של הגבר המשורר